האולם הגדול באוניברסיטה נמלא אורות מסנוורים, קול מחיאות הכפיים הדהד עד הקירות הגבוהים. באותו ערב, הופיע על הבמה גבר צעיר בשם דניאל – שחקן תיאטרון מהסוג שגורם לקהל לשכוח היכן הוא יושב. קולו היה עמוק, רך אך חותך, וכל תנועה שלו נראתה כמעשה קסם.
המבט הראשון
בין הסטודנטיות בשורה הראשונה ישבו נעמי וליאן. שתיהן למדו ספרות, אך חלמו על חיים מעבר לדפים – על אהבה שתסעיר את הנשמה. ברגע שדניאל נכנס אל הבמה, האוויר סביבן נעצר. נעמי הרגישה את דמו פועם בקצב אחר, בעוד ליאן הידקה את ידה על מושב העץ, ליבה סוער.
תחילתה של תשוקה
לאחר ההצגה התקיימה מסיבת סטודנטים קטנה באחת מאותן דירות דיסקרטיות . דניאל נכנס באיחור, חליפה שחורה מבריקה עליו, עיניו נצצו כאילו נשאו בתוכן את כל סודות הבמה. נעמי ניגשה ראשונה. היא דיברה על מחזה שכתבה, והוא חייך – חיוך שגרם לה להרגיש כאילו נכתבה עליו שורה בשיר.
אבל אז, כשהסתובבה, ראתה אותו מביט גם בליאן. היא צחקה איתו, הם שוחחו כאילו הכירו שנים, והעולם כולו נעלם מסביבם.
התחרות מתלהטת
בימים שאחר כך, שני הלבבות נלכדו במשחק בלתי אפשרי. נעמי הגיעה לכל חזרה, מביאה לו ספרים מלאי סימנים בעט אדום. ליאן, מצידה, ציירה את פניו במחברותיה והעניקה לו ציור מתנה. כל אחת ניסתה לגעת בעולמו בדרכה – האחת במילים, השנייה בצבעים.
האווירה הפכה כבדה. בכל פעם ששתיהן נפגשו מחוץ לאולם, המבטים שלהן בערו כמו להבות מתנגשות.
הדרמה מתפרצת
ערב אחד, אחרי הצגת שיא, דניאל הזמין את שתיהן לשתות עמו. הבר היה אפלולי, מלא עשן סיגרים ומוזיקה איטית. שתיהן התיישבו מולו, קרובות מדי, רחוקות מדי זו מזו. ואז זה קרה:
נעמי הניחה את ידה על ידו, ליאן הסירה אותה בבת אחת. "הוא לא שלך," אמרה בקול חד.
"הוא גם לא שלך!" צעקה נעמי, ודמעות חמות זלגו מעיניה.
דניאל קם, הכוס בידו רעדה. "אני שחקן," לחש, "וכל חיי על במה. אתן רואות בי גיבור של סיפור, אבל במציאות – אני אדם שמחפש אמת, לא מערכה נוספת."
הסיום
הוא עזב את הבר, מותיר מאחוריו שתי נערות מרוסקות. הן הביטו זו בזו – עייפות, פגועות, אך גם מאוחדות ברגע ההבנה: הוא היה סופה שעברה דרכן, והשאירה אחריה אדמה חרוכה.
נעמי וליאן יצאו החוצה, הגשם שטף את הרחובות. שתיהן ידעו שהלבבות שלהן יישאו את הצלקת לעד, אבל גם הבינו שהדרמה האמיתית לא הייתה בינן לבינו – אלא בינן לעצמן, ולחלום שהתנפץ.