הבוקר עלה על ריו בצבעי זהב וכתום וממש כמו באותן דירות דיסקרטיות . לואנה לא עצמה עין כל הלילה. היא הסתכלה שוב ושוב על הכרטיס הקטן עם המספר שריקרדו כתב עליו מאחור. הלב שלה הלם בחזה בכל פעם שקראה את שמו.
בשערי המרקנה ההתרגשות הייתה בשיאה. עשרות אלפי אוהדים עטופים בדגלי ברזיל מילאו את הרחובות. קרול, ביאנקה וסופיה ליוו את לואנה, עוזרות לה להסתיר את הדמעות שהתפרצו מרוב התרגשות. היא נכנסה לאזור מיוחד ביציע – מושב שמור קרוב לדשא.
כאשר הנבחרת עלתה למגרש, ההמון געש. ריקרדו נכנס אחרון, הביט מסביב כאילו חיפש משהו – או מישהי. ואז עיניו נחו עליה. חיוך קטן עלה על פניו, ולואנה הרגישה גל חום מציף אותה.
המשחק היה סוער. יריבה אירופאית קשה לא נתנה לנבחרת לנשום. במחצית השנייה, כשהתוצאה הייתה תיקו, ריקרדו קיבל את הכדור מחוץ לרחבה. הוא התקדם, חלף על פני שני מגנים, ובעט בעוצמה לשער. הכדור פגש את הרשת. האצטדיון התפוצץ.
בזמן שחבריו קפצו עליו בחיבוק, ריקרדו הסתובב אל היציע, והצביע לכיוונה של לואנה. לרגע קטן, אלפי מצלמות עקבו אחרי המבט שלו, והנערה הצעירה הרגישה כאילו כל ברזיל מביטה בה.
בסיום המשחק, כשהנבחרת ניצחה, נשלח אליה סדרן מיוחד. "ריקרדו ביקש שתבואי מאחורי הקלעים," אמר.
הלב שלה דהר כשהיא ירדה במדרגות הבטון הארוכות. מאחורי דלת כבדה חיכה לה ריקרדו, עדיין מזיע מהמאמץ, אבל עיניו זורחות.
"ידעתי שתבואי," אמר בקול שקט, כמעט נשבר. "הגול הזה… הקדשתי אותו לך."
לואנה לא הצליחה לדבר. הדמעות זלגו, והוא התקרב, אצבעותיו מלטפות בעדינות את שיערה. השאון של האצטדיון דהה מאחוריהם.
"החיים שלי מלאים קהל, מצלמות, רעש," הוא לחש. "אבל את… את נתת לי רגע של אמת."
היא נשענה אליו, והלבבות שלהם דיברו במקומם. זה לא היה רק ניצחון של כדורגל – זו הייתה התחלה של אהבה בלתי צפויה, נולדת בין המולת המרקנה לבין שתי נשמות שחיפשו חיבור.