ריו דה ז'ניירו בערב קיץ חמים. ארבע נערות – לואנה, קרול, ביאנקה וסופיה – ישבו על מדרגות האבן מול החוף. הגלים התנפצו, והשיחה שלהן נסובה סביב המשחק הגדול של מחר במרקנה. כולן ידעו שלא יצליחו להשיג כרטיסים, אבל החלום לראות מקרוב את הגיבורים שלהן לא כבה.
ואז, כאילו הגורל התערב, מונית שחורה עצרה לידן ממש כמו בסרט על נערות ליווי . שלושה גברים ירדו מתוכה, בחולצות ירוקות פשוטות, מנסים להיטמע ברחוב. לואנה הביטה היטב – הלב שלה נעצר. זה היה ריקרדו, חלוץ הנבחרת, הגיבור האישי שלה.
היא הרגישה רעד בגרונה, אבל קרול דחפה אותה קדימה. "זו ההזדמנות שלך," לחשה לה.
לואנה ניגשה, קולה רועד: "אתם… מהנבחרת, נכון?"
ריקרדו חייך חיוך ביישני. "ניסינו לברוח קצת מהמלון. לפעמים אנחנו מתגעגעים לחופש."
השיחה הפכה במהרה למשחק כדור ספונטני על החול. הנערות התערבבו עם השחקנים, הצחוק התגלגל באוויר, ואפילו הגלים נראו כאילו מוחאים כפיים. לואנה מצאה את עצמה פנים מול פנים מול ריקרדו, כשהכדור ביניהם. היא בעטה, הוא עצר, והעיניים שלהם נפגשו.
לרגע קצר העולם סביבם נעלם – לא קהל, לא מצלמות, רק שני אנשים שחולקים תשוקה אחת למשחק ולרגע.
עם שקיעת השמש, כשהשחקנים התכוננו לחזור, ריקרדו התקרב אל לואנה.
"יש בך משהו… את מזכירה לי למה התאהבתי בכדורגל מלכתחילה," אמר בקול שקט. "את לא רק אוהדת – את נשמה של המשחק."
לואנה הסמיקה, מנסה להבין אם זה אמיתי או חלום.
הוא שלף כרטיס קטן מכיסו, כתב עליו משהו והגיש לה. "מחר, מרקנה. תבואי. אני רוצה לדעת שאת שם."
הנערות כולן נשארו המומות כשהמונית התרחקה. בידיה של לואנה היה לא רק כרטיס למשחק, אלא הזמנה לגורל אחר.
באותו לילה היא לא הצליחה להירדם. מחשבות התרוצצו: האם זה רגע חולף של קסם? או התחלה של סיפור שיכול לשנות את חייה?